ברוכים הבאים לאתר פלדנקרייז אקדמי
Header
המרכז בחיפה להוראת שיטת פלדנקרייז
Header

מאמרים ומחקרים

ממאמרים שכתבתי:

יציבה

אנשים רבים שואלים אותי "מה היא יציבה נכונה?", מה צריך לעשות כדי שהיציבה שלי תהיה טובה?", "אמרו לי שאני צריך לחזק את שרירי הבטן והגב כדי שהיציבה שלי תהיה טובה ואז לא יהיו לי כאבי גב, האם זה נכון?", "האם אני צריכה לעמוד יותר זקוף, כדי שהיציבה שלי תהיה טובה?"

משאלות אלו אפשר לחשוב שאנחנו  חיים בשביל היציבה, אולי היציבה צריכה לשרת אותנו?!

יציבה נכונה פרושה מוכנות לפעולה. בכל רגע נתון הגוף צריך להיות מוכן לאותה פעולה שרוצים לבצע. איך אפשר להביא את הגוף להיות מוכן לכל פעולה?

בכל פעולה שאנו מבצעים שרירים מסוימים צריכים להתכווץ ואחרים צריכים להתרפות. למשל, אם רוצים לקרב את האמה לזרוע, השריר שמכופף את המרפק צריך להתכווץ והשריר שמישר את המרפק צריך לעזוב. רק כך מתקרבת האמה לזרוע.

כדי שהשריר שמקפל את המרפק יוכל להתכווץ הוא צריך להיות רפוי לפני ההתכווצות. כדי שהאמה תתקרב לזרוע השריר שמישר את המרפק צריך להיות רפוי, אם הוא יהיה מכווץ הוא לא יאפשר לשריר המכופף לקרב את האמה לזרוע. תהיה "מלחמה" בין שרירים מנוגדים אלו ולא תתבצע שום תנועה במרחב.

לפיכך, מוכנות לפעולה צריכה להיות כווץ מינימאלי של השרירים שמחזיקים אותנו כנגד כוח הכובד (כדי שלא ניפול). שרירים אלו צריכים להיות מכווצים רק כנגד כוח הכובד ולא יותר. כך אנחנו יציבים ומפעילים מינימום עבודה שרירית לשם כך. כל שאר השרירים מוכנים לביצוע כל פעולה שנדרשת. כך הגוף שלנו  ביציבה נכונה.

כווץ מינימאלי זה דורש הורדת מאמצים שאינם קשורים להחזקת הגוף כנגד כוח הכובד.

תחושה זו , של העדר מאמץ, העדר התנגדות, נשימה זורמת מתבטאת בקלילות שכל אחד יכול להבחין ביופייה.

רקדנית הרוקדת בקלילות נראית יפה ומעוררת הערצה. הסיבה לכך היא שהיא מפעילה את מינימום השרירים הנחוצים לתנועתה. אם היא הייתה מתאמצת, מפעילה הרבה שרירים שלא שייכים לתנועה, או אפילו מתנגדים לתנועתה, הריקוד היה נראה מגושם ולא אסטטי.

לפיכך, יציבה נכונה – היא מוכנות לפעולה. אפשר לזהות אותה בתחושה פנימית של קלילות ונינוחות המתבטאת ביופי ואסטטיקה.

בשיטת פלדנקרייז לומדים להשתמש בשלד בעבודת שרירים מינימאלית, (לפי הנדרש בהתאם לפעולה) בקלילות ובהעדר מאמץ. כך אפשר ללמוד מהי יציבה נכונה שממנה אפשר לצאת לכל פעולה שרוצים לבצע.

מאמר בנושא "יציבה אורגאנית" שפורסם בעיתון אגודת המורים בשיטת פלדנקרייז:

יציבה אורגאנית

אנשים רבים שואלים אותי: "מה היא יציבה נכונה?", מה צריך לעשות כדי שהיציבה שלי תהיה טובה?", "אמרו לישאני צריך לחזק את שרירי הבטן והגב כדי שהיציבה שלי תהיה טובה ואז לא יהיו לי כאבי גב, האם זה נכון?", "האם אני צריכה לעמוד יותר זקוף, כדי שהיציבה שלי תהיה טובה?"

מתוך שאלות אלו בולטת הגישה שהיציבה מהווה מטרה שיש להגיע אליה.לדעתי, רצוי להתייחס ליציבה בצורה שונה. היציבה היא ביטוי לאופן בו האדם מאורגן.

במעקב שערכתי בקרב תלמידיי , 90% דווחו על כך שהם חשים "זקופים יותר", "גבוהים יותר" ו, או "יציבים יותר" בסוף שיעור אינטגרציה תפקודית. 98% מהתלמידים דווחו על תחושת נינוחות גדולה יותר מאשר בתחילת השיעור. בסוף השיעור התלמידים נעמדו והתחילו להלך בחדר ולא הפסיקו ללכת עד שלא בקשתי מהם לעצור. הייתה תחושה כאילו הם רוצים להמשיך לנוע עוד ועוד.

כיצד אפשר להסביר ממצאים אלו?

לפי מילון אבן שושן,"יציבה" מפורשת כ "מצב אברי הגוף בשעת עמידתו". "יציב" פירושו "קבוע, איתן, בלתי נתון לשינויים מהירים".

אבל, האם כשאנו עומדים אנו רוצים לעמוד בצורה קבועה, איתנה ובלתי ניתנת לשינוי?

כשאנחנו מתייחסים למושג "יציבה", רצוי להדגיש את השילוב בין סטאטי ודינאמי. המעניין הוא לעורר אצל האדם את הרצון לחפש את שווי המשקל הדינמי בעמידתו. כך, מצד אחד הוא ירגיש איתן וקבוע, הוא יוכל לעמוד זמן רב בלי להרגיש מאומץ, מצד שני, הוא יוכל בכל רגע שיבחר לצאת לפעולה מתוך עמידה זו.

אדם יוצר לעצמו מגבלות מכיוון שהדימוי העצמי שלו אינו תואם את הדמות האמתית שלו. הוא בטוח שאינו מסוגל לבצע פעולות מסוימות, הוא מגביל את ביצועיו וכך הוא נעשה מוגבל עוד יותר. הגבלה זו אפשר לראות בבירור ביציבתו של האדם.

לאה, אישה בת 83, הגיעה אליי וטענה שאינה חשה בטוח בהליכתה, היא פוחדת לפול ולכן ממעטת לצאת מהבית. בעבר, הייתה נוהגת לצאת כל יום להליכה בחוף הים, שם הייתה פוגשת את חברותיה ומבלה כך מספר שעות. מאז שנפלה ושברה את צוואר הירך, היא ממעטת לצאת ומרגישה שהיא עלולה ליפול בכל רגע. שוחחנו על כך שבעצם מבחינה הגיונית, כרגע, לאחר שיש לה צוואר ירך מחוזק בברגים (היא עברה ניתוח לקיבוע השבר), היא אמורה להיות בטוחה יותר מאשר לפני הנפילה (צפיפות העצם הדלילה שלה גרמה לשבר). לפיכך, הצעתי לה שננסה לבחון את תנועת הגוף במצבים קיצוניים שהיא עלולה להגיע אליהם בזמן ההליכה,מתוך מחשבה שעצם המפגש הזה יאפשר לה ביטחון בהליכתה. הצעתי ללאה להעביר משקל בעמידה קדימה וחזרה למרכז כשכל מספר העברות כאלו היא מדמה שיש אזור אחר בגוף אשר מוביל העברת משקל זו. פעם קצה האף מוביל, פעם הסנטר מוביל, עצם החזה, הטבור ופעם הברכיים. כך המצאנו חוטים דמיוניים שיעזור לה להעביר את משקלה קדימה. בדרך דומה היא התנסתה בהעברת משקל מהמרכז לאחור ומצד לצד.

בתחילה עשינו חקירה זו כשהיא מניחה את ידיה על ידיי, אחר כך ידיי היו מונחת כמה סנטימטרים מתחת לידיה, לשם ביטחון, ולבסוף ללא עזרת ידיי כלל. לאחר התנסות זו, לאה הרגישה שהיא מסוגלת ללכת באופן טבעי ובטוח יותר. היא יצאה מהגבולות שהיא עצמה יצרה לה. היא צחקה ואמרה שברגע שהפסיקה לצאת מהבית, היא יצרה לעצמה גבולות מלאכותיים אשר החמירו עוד יותר את הגבלת ההליכה שלה. הצעתי לה לנסות שוב ללכת לים ולהרגיש כיצד המרחב שמסביבה מאפשר לה להרחיב את יכולת התנועה שלה.

אם נצלם בהילוך איטי אדם בזמן עמידתו, נוכל להבחין בתנועה עדינהומתמדת. כשאדם עומד על רגל אחת, מתבצעת תנועה קטנה ומשתנה במפרקי כף הרגל העומדת. תנועה זו מאפשרת לו לשמור על שווי משקל.

רקדנית פלמנקו, תלמידה שלי, הגיעה אליי עם בקשה לשכלל את היכולת שלה לעמוד על רגל אחת. היא הדגימה לי מספר צעדים שהיא צריכה לבצע במהלך הריקוד, בהם היא נשענת על רגל אחת, כאשר השנייה מבצעת רקיעות במקצבים שונים על הרצפה. כשראיתי את נעלי העקב האדומות, בהן היא מבצעת את הריקוד , הבנתי שיש מה להציע לכף הרגל הסגורה במשך שעות רבות בתוך "בית הסוהר" של נעליה. לפחות בית סוהר זה צבוע באדום. בקשתי ממנה לשכב על גבה לאורך המיטה והצעתי, באמצעות ידיי, תנועות שונות במפרקים הקטנים של כף הרגל. לא פשוט היה להציע תנועה לאזורים שפועלים כיחידה אחת בתוך הנעל. לאט, עם תשומת לב לאיכות התנועה המשתנה, בתנועות בלתי מופרדות בתחילה, בתנועת חלקו הפרוקסימלי של המפרק כשהדיסטאלי נשאר קבוע, נפגשה שוב הרקדנית ביחסים השונים בין חלקי כף הרגל שלה. היא אפשרה לי להניע את מפרקי כף הרגל ביתר קלות ובהנאה. כשהרקדנית קמה מהמיטה היא הרגישה את מגע כף הרגל שלה ברור יותר על הרצפה. מיד ניסתה לעמוד על רגל אחת ולרקוע בשנייה. בתחילה התבלבלה, היא לא יכלה לבצע את הרקיעות בצורה סדירה. "איזה יופי" אמרתי, "סימן שהצלחנו לבלבל לך את המוח!". הרקדנית נראתה מופתעת. הצעתי לה לנעול שוב את הנעליים האדומות ולנסות לשחק עם הרקיעות. כעבור כמה ניסיונות, הופיעו רקיעות מסודרות, בטוחות והיא לא הפסיקה לרקוד במשך כמה דקות. היא ציינה שהיא מרגישה זקופה יותר והתפלאה שהיא לא צריכה להתאמץ כדי להרים את בית החזה כפי שהיא עושה בדרך כלל. מעניין שכל השיעור היה ממוקד בתנועות הקטנות שבכף הרגל וההבדל המשמעותי שהיא הרגישה היה בתחושה שהשתנתה בבית החזה.

כשאנו עומדים, כפות רגלינו נשענות על הרצפה. הרצפה יציבה, קבועה ואיתנה. כיצד אפשר להעביר תחושה זו לאורך הגוף העומד מבלי לאבד את הנכונות לצאת לפעולה?

במהלך החיים אנו נפגשים במצבי לחץ, חרדה או דחק אשר משפיעים על איכות פעולותינו. כך נוספים אלמנטים פרזיטיים (כווץ שרירים ללא צורך) המסרבלים את הפעולה ונדרש מאמץ מיותר לביצועה. כשיש כווץ שרירי שאינו שייך לביצוע הפעולה, הוא מפריע ויוצר עוות בשלד, האדם זקוק לעבודת שרירים מיותרת בעמידתו, הוא מתעייף ואינו מרגיש מוכן לפעולה.

בשיעור פלדנקרייז, האדם בוחן מחדש את הרגליו, בתנאי מעבדה. הוא לומד לחוש הבדלים באיכות התנועה שהוא מבצע, הוא לומד להרגיש מחדש את היכולת להישען ולנצל השענות זו לחיסכון בעבודה שרירית. הוא יוצר לו רפרטואר עשיר יותר,שממנו הוא יכול לבחור אפשרויות חדשות. כשתנאי הלימוד מאפשרים למידה אורגנית, האדם יכול להסיר אלמנטים פרזיטים (לשחרר שרירים מכווצים ללא צורך) ולהתנועע בצורה אורגנית, בסיסית ויעילה. לכן, בסוף שיעור התלמיד ירגיש זקוף יותר, גבוה יותר ויציב יותר.

אפשר לזהות "עצלות" מסוימת במערכת העצבים שלנו. כאילו היא "מחפשת" דרכים להיות חסכונית יותר. מצד אחד, ברגע שאנחנו פועלים בצורה מסוימת, מתקבל הרגל ואז אין צורך לחשוב הרבה. אנחנו מסגלים לעצמינו הרגל זה ואיננו בודקים אם הוא מתאים לנו בתנאים אחרים. בנוסף לכך, כשמערכת העצבים "מזהה" כווץ שרירי באזור מסוים בגוף, זה "מדבק" אזורים נוספים וכך מרגישים

תחושת כווץ כללית. מצד שני, אם שרירים מכווצים מרפים באזור מסוים , זה "מדבק" ונוצרת תחושה של שחרור כללי. בשיעורים בשיטת פלדנקרייז אנחנו מנצלים "עצלות" או חסכונות זו של המערכת.במהלך השיעור התלמיד מתנסה בתנועה המתבצעת ללא אלמנטים פרזיטיים באזור מסוים בגוף, תחושה זו מועברת לכל הגוף וכך התלמיד מרגיש שהיציבה שלו השתנתה.

המורה לריקוד, ששלחה אליי את רקדנית הפלמנקו, הייתה סקרנית וביקשה לבוא לשיעור. היא התלוננה על כאב גב תחתון. במהלך השיעור, הצעתי באמצעות ידיי אפשרויות שונות של השענות בית החזה על המיטה. ניסיתי ללוות את תנועות הנשימה שלה תוך הדגשת ההישענות המשתנה של הצלעות בזמן הנשימה. לאט ובביטחון הרגשתי שבית החזה שלה משנה את צורתו תוך כמיהה להישענות המוצעת, הנשימה נעשתה עמוקה יותר, ברורה ונינוחה. כשהמורה לפלמנקו נעמדה, היא ציינה עד כמה היא מרגישה "מקורקעת, כאילו נטעו אותי ברצפה!". שאלתי מה עם כאבי הגב? והיא ענתה, "איני מרגישה שיש לי גב תחתון, אני מרגישה את בית החזה שלי ממלא את כל גופי".

היכולת לחוש את הנינוחות בהישענות על הקרקע ולאפשר לנשימה לזרום באופן חופשי, מאפשרים לאדם לחוש את עצמו בצורה ברורה יותר, ללא אלמנטים פרזיטיים.כך הוא מרגיש יציב ומוכן לפעול.

כשאדם לומד להשתמש בעצמו בצורה אורגנית, הוא מבין שהיציבה היא אמצעי ולא מטרה, היא דינאמית ומשתנה ומשמשת כבבואה לדרך בה הוא חי.

התמודדות עם כאבי ברכיים באמצעות שיטת פלדנקרייז.

(תקציר סדנא שהעברתי בכנס הבינלאומי לרפואה משלימה – מאי 2010)

אנשים רבים, בכל הגילאים, סובלים מכאבים בברכיים מסיבות שונות.

צעירים, עלולים לסבול מפציעות בברכיים בעקבות חבלות הנגרמות מעיסוק בספורט כגון רכיבה ממושכת על אופניים, ריקוד מאומץ, משחק כדור-רגל או כדור-סל, ריצה או הליכה ממושכת. חבלות אלו מתבטאות  בעיקר בשחיקה, קרע במיניסקוסים או ברצועות שבמפרק הברך.

מבוגרים יותר סובלים משחיקה או דלקת במפרק הברך ושינויים ניווניים גרמיים.

פגיעות אלו ואחרות גורמות לכאבים בברכיים וכך נוצרת הגבלת תנועה המפריעה לתפקוד היומיומי.

בשיטת פלדנקרייז ניתנת ההזדמנות ללמוד לנוע בצורה יעילה יותר. תנועה יעילה מתבצעת כאשר משתמשים בתנועה המתאימה למבנה של כל מפרק ומפרק בגוף. חלוקת עבודה זו מתאפשרת כשיש שליטה גבוהה יותר במערכת העצבים. השליטה מאפשרת להפעיל את השרירים האמורים להתכווץ לשם ביצוע התנועה ולהרפות את שאר השרירים. אם השרירים היריבים (האנטגוניסטים) אינם מרפים, התנועה לא יכולה להתבצע בצורה יעילה. שליטה זו ניתנת ללמידה.

עקב המיבנה המיוחד של מפרק הברך, התנועה בו יכולה להתבצע במישור החיצי בלבד. לעומת זאת, במפרק הירך יש אפשרות לבצע תנועות בשלושת מישורי התנועה. בשימוש היומיומי, אנו משתמשים במפרק הירך בעיקר במישור החיצי (בהליכה, בישיבה), וכמעט לא משתמשים בתנועות במישורי התנועה האחרים. אם אנו נדרשים להשתמש בירך בתנועה סיבובית, לא תמיד היא נענית לנו. לדוגמא: שחקן כדורגל שבועט בעיטה צידית בכדור,  צריך לבצע תנועה סיבובית שיכולה להתבצע במפרק הירך ואינה יכולה להתבצע בברך. אם השחקן אינו שולט בשרירים האמורים להשתתף בתנועה זו, התנועה הסיבובית מתבצעת בברך, אשר המבנה שלה אינו מתאים לתנועה זו. כך נוצרת חבלה בברך.

אם נלמד להשתמש בכל תנועה במירב המפרקים האמורים להשתתף בה, נוכל להוריד את העומס על כל אחד מהמפרקים.

אם נדע להשתמש במפרק הירך, בקרסול, במפרקים שבין חוליות עמוד השדרה ובעוד מפרקים נוספים, נאפשר לברך הפגועה לנוח. כך יופחת הכאב והיא תוכל להבריא.

הלימוד בשיטת פלדנקרייז נעשה באמצעות מודעות. אנו פונים למערכת העצבים של התלמיד, מאפשרים לו להכיר את ההרגלים התנועתיים שרכש במשך החיים. כאשר התלמיד מודע להרגליו, מתאפשרת למידה דרך הקורטקס ונרכשת שליטה במערכת העצבים, המובילה לתפקוד יעיל יותר .

אם נלמד  כיצד להתנועע מבלי כמעט להפעיל את מפרק הברך. יתנסה בהליכה המתבצעת מתנועת מפרקים אחרים בגוף, כך יפחת העומס על מפרק הברך.

לחזור ולהתקרב לעצמך לאחר הלידה

נשים רבות, שעברו את חווית הלידה, סובלות מתשישות ומכאבים באזורים שונים בגוף.

מיכל ריטר, מורה בשיטת פלדנקרייז ואם לארבעה ילדים מביאה דוגמא לשיעור שנתנה לאישה אחרי לידה:

גליה הגיעה אלי שבועיים לאחר הלידה עם כאבים בכתפיים וחולשה בכפות הידיים, בטן רפויה, כאבים בגב התחתון ועיגולים שחורים מסביב לעיניים המעידים על עייפות וחוסר שינה. גליה בקשה את עזרתי כמורה לשיטת פלדנקרייז. היא שאלה "האם את יכולה להחזיר אותי להיות אותה גליה שהייתי לפני ההיריון והלידה? אני כל כך מתגעגעת  לגליה מלאת החיים עם הכוחות, השמחה והיכולת לעשות כל דבר שעולה ברוחה, לא נראה לי שאני מסוגלת לחזור להיות אותה גליה!".

הסברתי לה, שאף אחד לא יכול להחזיר לבן אדם את עצמו מלבדו. בשיטת פלדנקרייז מלמדים באמצעות התנועה להתקרב לעצמך, ואני יכולה לעזור לה בכך אם היא תהיה מוכנה ללמידה.

כך יצאנו יחד למסע קטן של לימוד באמצעות התנועה לשיפור מצבה של גליה.

ההיריון והלידה  יוצרים מערכת יחסים חדשה בין שרירי הבטן והגב ולכן יש צורך ללמוד מחדש יחסים אלו כשהתינוק כבר אינו בבטן. אפשר לשכב על הגב, להעמיד את כפות הרגליים על הרצפה, כשהברכיים כפופות לכיוון התקרה, ולנסות לדמיין את הבטן והגב התחתון ככדור אחד שנמצא בתוך האגן, כדור זה היה גדול בהריון ועכשיו הוא קטן יותר. אפשר לסובב כדור זה אחורה כך שהרווח בין הגב התחתון והרצפה יתמלא ואחר-כך לסובב אותו קדימה כשמרחק זה גדל שוב. יש לשים לב שכפות הרגליים יכולות לדחוף את הרצפה וכך קל יותר לכדור (לאגן) לפנות לאחור וכשעוזבים דחיפה זו האגן מסתובב שוב קדימה. כך אפשר בתנועות עדינות, תוך נשימה זורמת, להניח כל פעם אזור אחר של הגב התחתון לכוון הרצפה באמצעות סיבוב האגן. כך לומדים  לצור מחדש קשר יעיל בין שרירי הבטן והגב. שרירים אלו צריכים לעבוד בשיתוף פעולה: כששרירי הבטן מתכווצים שרירי הגב צריכים להרפות ולהיפך, אחרת הגב מתחיל "לצעוק" וזה הכאב שגליה הרגישה.

הכאב באזור הכתפיים יכול להופיע כתוצאה  מהחזקה מאומצת מדי של התינוק ומעבודה לא יעילה של הידיים. הידיים שמחזיקות את התינוק הן בעצם מאוד ארוכות. הן מתחילות בגב. זה נשמע מוזר, אבל כף היד מחוברת לאמה והאמה מחוברת לזרוע באמצעות מפרק המרפק והזרוע מחוברת לעצם השכמה באמצעות מפרק הכתף. עצם השכמה מונחת על הצלעות מאחור בגב העליון, ולא תמיד מודעים ליכולת שלה לנוע. כשעושים תנועת "לא רוצה" בכתפיים, עצמות השכמה מתקרבות לאוזניים, כך לפעמים אנחנו מרגישים את תנועתן. כאשר היד מתנועעת, היא זקוקה לתנועת השכמה לשם חלוקת העבודה. כשיד מתנועעת ללא עזרת השכמה, מתבצעת עבודה (כווץ) מיותרת של שרירי השכמה כדי שהיא לא תזוז. החזקה זו מכבידה על תנועת היד והרבה פעמים איננו מודעים לה. משום כך הכתף מתחילה "לצעוק" בכאב. הצעתי לגליה לשכב על הגב עם ברכיים כפופות כמו קודם ולהושיט את ידה לכוון התקרה כאשר המרפק ישר. כך אפשר להרגיש את עצם השכמה מונחת על הרצפה. כדי להיות מודעת לתנועתה של עצם זו, אפשר לנתק את היד, כמו מקל ישר, לכוון התקרה ולהפיל את המקל חזרה לרצפה, כשהוא עדיין פונה לכוון התקרה עם המרפק ישר. כך אפשר להרגיש שעצם השכמה מתנתקת מהרצפה וחוזרת חזרה. אפשר לעשות זאת ביד השנייה ואחר-כך להושיט את שתי הידיים לכוון התקרה ולעשות תנועות אלו בכל יד לסירוגין. כך, באמצעות התנועה אפשר ללמוד לאפשר לשכמה להיות שותפה בכל תנועה או פעולה שהיד רוצה לבצע. כשגליה הניחה את הידיים על הרצפה למנוחה, היא הרגישה שהידיים מונחות יותר בחופשיות וכך הן מוכנות להחזיק שוב את התינוק ללא כאב.

יש ללמוד את מידת העבודה והמאמץ שצריך לבצע לשם החזקת התינוק. בדרך כלל מפעילים הרבה יותר כוח ממה שצריך. אפשר לשים כריות מתחת ליד כשמניקים, כדי שהיד תקבל תמיכה והשרירים יוכלו להיעזב ויהיו מוכנים לפעולה כשצריך אותם בהחזקת התינוק.

לגבי העייפות האינסופית שמצטברת לאחר הלידה, כדאי לנסות לנוח בכל הזדמנות כשהתינוק נרדם. אפשר לנסות להקשיב לנשימה, בשכיבה על המיטה, ולאפשר כל פעם לאיבר אחר בגוף "להיענות" לכוח הכובד, תוך כדי הנשיפה, ולתת לו לצלול לתוך המזרון. על ידי "היענות" זו, השרירים המכווצים, שלא לצורך, נעזבים, וכך הגוף מוכן יותר לפעולה כשקמים לקול הבכי הבא.

אלו היו כמה רעיונות שאפשר ללמוד על-ידי שיטת פלדנקרייז, באמצעות התנועה, לחזור ולהתקרב לעצמך.

כשאת קרובה יותר לעצמך קל לך ונעים לך יותר להתקרב לילדך.